איך התאמה אישית של ארוחות משנה את היום. מהתפריט המגוון דרך מארזי החג ועד הפינוק שאצלנו נראה בסיסי
רחל, בת 84, פותחת את המגשית. היא מריחה, מחייכת. "אורז עם שעועית", היא אומרת. "בדיוק כמו שאמא שלי הכינה". המתנדבת יושבת איתה במטבח. "את אוהבת את זה?" היא שואלת. "אוהבת?" רחל צוחקת. "זה מזכיר לי בית". זה לא סתם אוכל. זה זיכרונות. וזה בדיוק הסיפור של עמותת לחיות בכבוד.
התפריט המגוון
במטבח של עמותת "לחיות בכבוד" בראשון לציון, התפריט משתנה כל יום. "אנחנו לא מבשלים אותו דבר כל הזמן", אומר יוסי, אחד הטבחים. "יום אחד זה עוף עם אורז, יום אחר זה בשר עם פירה, יום שלישי זה דגים. צריך גיוון". למה? "כי אחרת הם מתעייפים מהאוכל", הוא מסביר. "תחשוב – את אוכל את זה כל יום. אם זה תמיד אותו דבר, אתה מפסיק להתלהב".
אבל זה לא רק עניין של גיוון. זה גם עניין של זיכרונות.
"יש ניצולים שמבקשים תבשילים מסוימים", יוסי אומר. "אחד אומר 'תעשו קובה', אחד אומר 'תעשו חמין'. לכל אחד יש משהו שהוא זוכר מהבית, מהמשפחה". העמותה מנסה לענות על הבקשות האלה. לא תמיד אפשרי – 3,500 ארוחות זה הרבה. אבל כשאפשר, הם עושים.
ההתאמות האישיות
אבל מעבר לתפריט, יש התאמות אישיות לכל ניצול. "יש לנו רשימה של כל המגבלות", אומרת שרה, שעובדת באריזה. "מי לא יכול מלח, מי לא יכול חריף, מי אלרגי לחלב, מי צריך אוכל רך".
היא מראה את הרשימה. עמודים של שמות ומגבלות.
"לפעמים זה בגלל תרופות", היא מסבירה. "אחד לוקח תרופות לדם ואסור לו ירקות עלים. אחד לוקח תרופות ללב ואסור לו מלח. צריך לדעת".
זה לא פשוט. כשאורזים 3,500 מגשיות ביום, קל לטעות. אבל העמותה עושה מאמץ.
"יש מגשיות שמקבלות מדבקה מיוחדת", שרה אומרת. "אדום זה ללא מלח, ירוק זה ללא חריף, כחול זה אוכל רך. ככה אנחנו יודעים לא לטעות".
הסיפור של משה
משה, בן 86, לא יכול ללעוס טוב. השיניים התותבות לא ממש עובדות, והוא לא מסוגל לטפל בזה.
"בהתחלה הוא קיבל אוכל רגיל", מספרת המתנדבת שלו. "והוא פשוט לא אכל. הוא ניסה, אבל זה היה קשה מדי". היא דיווחה למשרד העמותה. מאז, משה מקבל אוכל מותאם – בשר טחון, ירקות מבושלים רך מאוד, תפוחי אדמה מעוכים. "עכשיו הוא אוכל הכול", היא אומרת. "הוא שמח. הוא לא צריך להיאבק עם האוכל". זה נשמע קטן. אבל בשבילו זה הכול.
הסיפור של סופיה
סופיה, בת 89, יוצאת מרוסיה. היא לא אוהבת תבלינים חזקים, לא אוהבת אוכל חריף.
"בהתחלה היא לא אמרה כלום", מספרת המתנדבת. "היא פשוט אכלה חצי מהארוחה והשאירה חצי". המתנדבת שאלה למה. סופיה לא רצתה להתלונן. "זה טוב, זה טוב", היא אמרה. אבל המתנדבת הבינה. היא דיווחה למשרד. מאז, סופיה מקבלת אוכל עם פחות תבלינים, יותר עדין. "עכשיו היא אוכלת הכול", המתנדבת אומרת. "והיא תמיד אומרת לי 'תודה'. כאילו אני עשיתי לה טובה".
"עבורנו זה בסיסי, עבורם זה פינוק"
בערב פסח, העמותה מחלקת מארזי מזון מיוחדים. בתוך המארז: מצות, יין, עוגה, קפה, שוקולד.
"בשבילנו אלו מצרכים בסיסיים", אומר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. "אבל בשבילם זה פינוק שנותן תחושת חג".
זה נכון לא רק בפסח. בכל חג, העמותה מנסה להוסיף משהו מיוחד: בראש השנה – דבש, רימונים, תפוחים. בחנוכה – סופגניות. בפורים – משלוח מנות קטן.
"זה לא חובה", ארז אומר. "אבל זה חשוב. הם צריכים להרגיש שיש חג. שלא רק עובר עליהם".
רבים מהניצולים חיים לבד. אין להם משפחה שמזמינה אותם לסעודה, אין להם שולחן חג. המארז הקטן הזה – זה כל החג שלהם.
הסיפור של דוד
דוד, בן 88, קיבל מארז לפסח. המתנדבת הגיעה איתו, ישבה איתו לשוחח.
"את יודעת", הוא אמר לה, "כבר שנים אני לא מרגיש פסח. פשוט יום רגיל". הוא פתח את המארז, הוציא את המצות, את היין. עיניים התחילו להתייבש. "אבל עכשיו", הוא אמר בשקט, "זה מרגיש כמו חג". המתנדבת ישבה איתו כמה דקות. הם לא דיברו הרבה. פשוט ישבו. "לפעמים זה מספיק", היא אמרה אחר כך. "להרגיש שמישהו זכר אותך בחג".
הכשר מהדרין
"הכול כשר רבנות ירושלים מהדרין", אומר יוסי במטבח. "זה חשוב. הרבה מהניצולים דתיים, או שמרים מסורת".
זה לא תמיד פשוט. "זה אומר שצריך לעבוד עם מוצרים מסוימים, לשמור על כללים מסוימים", הוא מסביר. "אבל זה לא משנה. זה חלק מהכבוד". יש ניצולים שמתקשרים לשאול אם האוכל כשר. "הם רוצים לדעת", יוסי אומר. "והם מבינים שזה כן. אז הם שקטים".
המשמעות של הארוחה
"עבורם, ארוחה=חיים", אומר ארז. "זה לא סתם ביטוי. הארוחה היא מרכז היום שלהם".
הרבה ניצולים מתכננים את היום סביב הארוחה. הם יודעים בדיוק מתי המתנדב יגיע. הם מחכים לו.
"יש כאלה שמתלבשים יפה לקראת ההגעה של המתנדב", אומרת אחת המתנדבות. "כאילו הם הולכים לאירוע".
זו לא הגזמה. הארוחה היא האירוע היחיד שלהם ביום.
הארוחה שמחזירה זיכרון
אבל מעבר לרעב, מעבר לצורך הפיזי, האוכל עושה משהו אחר. הוא מחזיר זיכרונות. הוא מחבר לעבר.
רחל, שאכלה את האורז עם השעועית, סיפרה למתנדבת על אמא שלה. איך היא הכינה את זה כל שבת, איך הריח מילא את הבית.
"זה מזכיר לי תקופה טובה", היא אמרה. "לפני השואה. לפני שהכול השתבש". האוכל מחזיר לה את התחושה של בית. של משפחה. של זמן שבו היה טוב. "זה לא רק אוכל", המתנדבת אמרה אחר כך. "זה הרבה יותר מזה".
"מגיע להם"
"הם עברו את הגרוע מכל הרעב בשואה", אומר ארז. "מגיע להם לקבל יחס חם וארוחה חמה בכל יום". זו לא צדקה, זה לא חסד, זה פשוט מה שמגיע להם.
"אנחנו לא עושים להם טובה", הוא אומר. "אנחנו עושים את המינימום שצריך. והמינימום זה לדאוג שיהיה להם מה לאכול, ושזה יהיה אוכל טוב".
